למה רבתי עם לאה גולדברג (ואיך זה הפך ל"אני מאמין" שלי בקליניקה)

בדרך כלל לאה ואני חברות ממש טובות.

טוב, היא לא ממש יודעת את זה, בין השאר בגלל שהלכה לעולמה לפני שהספקתי להיוולד, אבל אנחנו כמעט בסטיז- אני מתפעלת מסיפור חייה ונמסה מהעברית והכשרון שלה על בסיס יומיומי, והיא בתמורה מלווה אותי כבר שנים קרוב-קרוב, מייעצת תומכת ומרככת כשצריך.

אבל עם משפט אחד שלה יש לי יחסי אהבה-שנאה ואני אפילו קצת כועסת עליה. קשה לכעוס על שיר רך ומנחם כמו "את תלכי בשדה" (האמנם), ובכל זאת:

מדובר בשורה "וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת, כאחד הדשאים, כאחד האדם"

וכל כך למה?

השורשים של זה נעוצים כנראה בילדותי בקיבוץ בו גדלתי, על ברכי אותה אידיאולוגיה שקידשה את האחידות והשיוויון כערך, ומרוב כוונות סוציאליסטיות טובות, גם צמצמה לכמעט אפס-מקום לייחודיות.

בדשא שהוא החברה הקיבוצית של שנות ה-80 אין הבדל בין עשב לעשב- כולם שווים, כולם חלק מהמרקם, ועל כולם מוטלת אותה החובה- להיות מגוייסים תמיד לשירות צורכי המערכת.

נכון שהקהילה הקיבוצית דאז הייתה חזקה ושורשית, אך האם היא הותירה מקום ליחיד לפרוח בה לגובה, לגודל ובצבע ייחודי?

מנסיוני- ההיפך הגמור: הדרישה הייתה "להיות כמו כולם", לא להגביה עוּף ולא לאתגר את השטאנץ.

הצרכים של הפרט נדחקים לשוליים והוא בהדרגה מפְנים שהם לא חשובים מספיק כדי להישמע, או לחילופין לומד שחובה עליו להיאבק כדי להיות ראוי להשיג אותם.

מפה עולה ההתקוממות שלי על "כאחד הדשאים", פנטזיית האחידות הזו מביאה למצב בו האדם עלול בקלות להפוך לשקוף. ומכאן הגעתי אל מלאכת הטיפול, וזו תמצית הגישה שלי: כולנו יצורים חברתיים שרוצים להשתייך, להרגיש חלק, ובה בעת לכולנו יש צרכים ייחודיים שלא תמיד מקבלים את המקום הראוי להם. לשם כך אנחנו צריכים להקשיב להם, להבין אותם, לפנות להם מקום בתוכנו ולהעיז להדהד אותם לעולם.

כאחד האדם: זמן קבוצתי לאימון גמילה בחינוך הקיבוצי (מתוך הסרט "ילדי השמש", 2008)

בעבודתי במשך השנים עם הורים ואחים לילדים עם צרכים מיוחדים, עלתה פעמים רבות התחושה הזו, לפיה הצרכים של בני המשפחה הופכים שקופים וחיוורים, כשהם לרוב בצילם של הצרכים הדחופים יותר של האח.ות שזקוקים לטיפול מסור וצמוד. אני פוגשת מתבגרים- וגם מבוגרים שכבר בנו משפחה משלהם- שמתמודדים לא פעם עם הצורך בהכרה בקול בייחודי שלהם- מבלי להתנצל על קיומו.

כאן בקליניקה, באמצעות כלים מעולם הביבליותרפיה מתאפשר לכל אחד למצוא את המקום לצרכים, היכולות ומגוון הזהויות שהוא מורכב מהן.

פה יש תמיד מקום לצרכים שלכ.

מקום להתפתח בו לאיזה גובה שתרצה, ובכל צבע וצורה שתבחרי.

לא חייבים ניסיון בכתיבה אמנותית, רק לבחור להפגיש בין העט לדף ולצאת למסע של גילוי.

אם אתם מתחברים למה שקראתם, ומרגישים שהגיע הזמן לא להיות כאחד הדשאים, ובעיקר אם אתם לא מפחדים לריב עם משוררים גדולים, אפילו אם הם בסטיז כמו לאה גולדברג...

אתם מוזמנים לכתוב לי הודעת וואטסאפ, ונתאם פגישת היכרות.

עדי.

הבסטי שלי, שלא ידעה שהיא כזו