להיות אח של-

בכל המשפחות יש המון אהבה.

במשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים יש גם הרבה הקרבה, נתינה, כוח, נחישות, ולא מעט כאב.

ובתוך כל אלה יש עוד מישהו שם, לפעמים מהצד, לפעמים בצל- האח או האחות. הילדה הטובה, המתחשבת, זו ש"לא עושה בעיות", הילד ש"לא צריך לדאוג לו".

מהר מאוד הם יבינו שהצרכים שלהם פחות דחופים, שהרצונות שלהם פחות חשובים. ושהאח/ות תופס את רוב השיח, המקום והאנרגיה במשפחה.

ועם הזמן, בלי שמישהו יתכוון - הם נעשים שקטים יותר. לא תובעניים, ואולי גם קצת שקופים.

או שהם הולכים דווקא לקצה השני וזועקים את המצוקה שלהם דרך התנהגות קיצונית, מאתגרת מאוד ואפילו מסוכנת כדי לתבוע את מקומם בבית ובלב ההורים.

כמו שאנה, גיבורת הספר-סרט "שומרת אחותי" מאת ג'ודי פיקו, מתארת:

"תארי לעצמך איך היית מרגישה אם היית סנאי שחי בכלוב של הפיל בגן החיות. מישהו אי פעם ניגש לשם ואומר: היי, תראו את הסנאי הזה? לא, מפני שיש משהו הרבה יותר גדול שמבחינים בו קודם כל..."

(עמ' 179–180)

וזה בדיוק העניין- כל נער ונערה צריכים מרחב שבו רואים אותם. שבו הם הדמות הראשית, והסיפור שלהם לא נבלע בתוך הסיפור של מישהו אחר.

מקום שבו האתגרים ההתפתחותיים עימם הם מתמודדים מקבלים תשומת לב ותמיכה.

אני זוכרת זוג הורים שפנו אליי ובשיחת ההיכרות אמרו לי- החלטנו שהשנה הזו היא "שנת מיכל" (שם בדוי)- השנה בה אנחנו נותנים לה את מירב במרחב והכלים להתפתחות הזהות שלה. השנה הזו התמשכה להרבה יותר, ובמהלכה היא למדה לזהות את הצרכים שלה שהיו רדומים כל כך הרבה שנים, לתת ולתבוע להם מקום ולומר אותם בקול לעולם. ואני יודעת שזו הייתה קפיצה משמעותית עבורה שתלווה אותה כל חייה.

🌸אם גם אתם אח או אחות של ילד עם צרכים מיוחדים- או אם יש לך בת/בן משפחה במצב כזה והדברים נוגעים בכם, אני מזמינה אתכם לשלוח לי הודעה בוואטסאפ ולשים אותם ואת עצמכם במרכז.

בלי רגשות אשם.

בלי תחרות.

רק עם הרבה הקשבה, מרחב לצמוח, והזדמנות להכיר מחדש ולגבש את קולם, לתת לו להדהד.

עדי