"בטח חסרות לי מילים"

(מתוך: לבן על לבן/ יוסף אל-דרור, דן תורן)

היא* התיישבה על הכורסה בקליניקה, הניחה את התיק לידה, והסתכלה על הרצפה. כששאלתי לשלומה, היא משכה בכתפיה, חייכה חיוך קטן, ואמרה: "לא יודעת. בסדר. הכל רגיל".

במשך שבועות המילים שלה היו קצרות, מדודות. שתינו כמו הלכנו על קצות האצבעות. היא סיפרה על העבודה, על הלימודים, על מה שהיא צריכה ואמורה לעשות, להרגיש, להיות. היא ידעה לדווח על החיים שלה, אבל לא הצלמה יחה לנסח לעצמה מה קורה לה בפנים.

וכל פעם שהתקרבנו למשהו כואב היא מיד החליפה נושא, או השתתקה.

היא סחבה איתה תחושה עמוקה של זרות. הרגשה כזו שכולם מסביב קיבלו איזה ספר הדרכה לחיים, שרק היא פספסה. היא סיפרה שהיא כל הזמן מנסה להתאים את עצמו למה שמצפים ממנה, אבל לא בטוחה שיש לה בעולם הזה באמת מקום.

היה לי ברור שבמקום הזה, שאלות ישירות לא יעזרו. הן רק ייגרמו לה להרגיש שהיא ב"מבחן" שהיא לא

יודעת את התשובות אליו.

אז באחד המפגשים, הבאתי איתי שיר קצר. לא דיברנו עליה. דיברנו על המילים של השיר. על הדמות שכתבה אותו.

פתאום משהו בקול שלה השתנה.

היא הצביעה על שורה אחת ואמרה: "ככה בדיוק. המשפט הזה הוא כמו המועקה שיש לי בגרון כבר חודשים, אבל לא ידעתי לקרוא לזה ככה".

דרך המילים והדימויים של מישהו אחר, המגננות שלה יכלו לנוח. השיר עקף בעדינות את השומרים ששמרו על השער מבפנים. ופתאום- המרחב נפתח.

זה אחד הדברים היפים בביבליותרפיה:

את לא חייבת להגיע לטיפול כשאת כבר יודעת להסביר את עצמך.

מותר להגיע בלי מילים בכלל.

בקליניקה, לפני שמחפשים תשובות, המטרה הראשונה היא פשוט להרגיש שיש מקום-

מקום שבו את יכולה להיות בלי לפחד שאת "יותר מדי", ובלי להצטמצם או להקטין את עצמך כדי שיהיה נוח ונעים לאחרים.

מקום שבו מותר לך פשוט להיות אדם שמנסה להכיר ולהבין את עצמו.

אם את מכירה את התחושה הזו - את השתיקה, את ה"לא יודעת", את המאמץ התמידי להיראות בסדר מבחוץ כשבפנים הכל מבולבל- אולי לא חסרות לך מילים- פשוט עוד לא מצאת את השפה שנכונה לך.

אם הסיפור הזה פגש משהו בתוכך, את מוזמנת לכתוב לי הודעה כאן ונתאם מפגש ראשון- מותר גם בלי לדעת בדיוק מה לומר.

*הסיפור בדוי ומבוסס על תהליכים טיפוליים שונים לאורך השנים ואינו מתייחס למטופל.ת ספציפי.ת