"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל" (יהודה עמיחי)

זה הקיץ של סף הרתיחה

לא רק בחוץ - גם בפנים.

החדשות צורבות, התנועה איטית, הלב עייף.

ברחובות השמש מכה. ובראות לפעמים פשוט אין אוויר.

באחת ההליכות האחרונות שלי, בין גלי חום צפופים, חזרה אליי השורה של יהודה עמיחי:"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל."

כאחת ששורשיה בארץ הזו ומילים הן הכלי המרכזי בארגז הכלים שלה- זה שיר שמלווה אותי כבר שנים.

כי כתיבה עבורי ועבור מי שמגיע לקליניקה שלי היא לא רק בשביל ליצור. לפעמים היא פשוט בשביל לשרוד.

כתיבה היא לא אסקפיזם, היא מרחב. היא גבול. היא הדרך שלי להרחיב את המקום הפנימי כשבחוץ אין לי איפה להיות במלואי.

אני זוכרת מטופלת אחת, מתחילת המלחמה. שהגיעה אליי בשיא ההצפה הזכורה לכולנו מאותם ימים. בשבוע שבו הכל נראה מוגזם, חונק, עוין וסופני. מלבד דמעות מהעיניים, דבר לא יצא לה מהפה. אבל כשהצעתי לה לכתוב כמה שורות על “מזג האויר הפנימי שלה”, משהו נפתח.

פתאום המילים היו שם. הן לא פתרו- אבל הן נתנו לה צל.

ולפעמים זה כל מה שצריך- שורה אחת. מילה. התחלה של שקט.

אם גם את/ה מרגיש/ה שהמילים נעלמות כשחם מדי, שהרגש צפוף ואין מקום לנשום- הטיפול בביבליותרפיה הוא מקום שבו המילים לא חייבות להיות יפות, מתחרזות או מסודרות. רק אמיתיות.

צל קטן, בתוך ארץ לוהטת.

לתיאום פגישת היכרות - שלחו לי הודעה בוואטסאפ

שיר אהבה | יהודה עמיחי

כבד ועייף עם אישה על מרפסת:

"הישארי איתי". גם דרכים מתות

כבני אדם; בשקט או פתאום נשברים.

הישארי איתי. אני רוצה להיות את.

בארץ הלוהטת הזאת,

מילים צריכות להיות צל.

(מתוך "יהודה עמיחי שירי אהבה" הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב 1986)