כשהנפש רועשת מדי- כיצד ביבליותרפיה פותחת שער למתבגר השותק

"הבלתי אמור הוא לא פחות חשוב מהאמור. יש להקצות לו מקום נכבד".

(לאה גולדברג על ספרו הראשון של אהרון אפלפלד "עשן")

שתיקות ומתבגרים, מתבגרים ושתיקות. מה עוד לא נאמר עליהם? שהן מביכות. מעיקות. מסקרנות. מתישות. משעממות. תוקפניות.

ואנחנו? מול השתיקות האלה, אנחנו לעיתים נבהלים. מתאמצים "למלא" אותן- בנאומים על גבולות, בערכים, בתובנות חיים שהם כנראה יפנימו רק אחרי שיחוו אותן על בשרם.

והם בתגובה משיבים לנו בנהמות, בגלגולי עיניים, בהפניית גב או בחדר סגור.

אבל לפעמים, אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע משהו אחר.

כי השתיקות האלה לא ריקות. הן מלאות בתימהון, בכעס, בפחד, באי־ידיעה. בערפל שלא מצליח להתבהר. בלב שרועש מדי כדי לדבר.

ויש בהן גם פליאה. וסקרנות. ומבט שבוחן בזהירות את מי שמולו: האם תישארי כאן גם כשאני שותק? גם כשאני חד וחותך או כבוי ונעדר?

המקום של הבלתי אמור הוא מרחב עדין מאוד. לא מתקן, לא מחנך, לא דוחף. מרחב שמסכים להיות עם השתיקה.

זו לא אמנות פשוטה- היא דורשת הקשבה אמיתיי ושקט פנימי. יכולת לשהות בלי לדעת, בלי לכוון, בלי לפענח מהר.

ודווקא שם, בבלתי אמור, מתחיל לקרות משהו. לא תמיד במילים. לפעמים בקצה של חיוך או בהרמת מבט קטנה.

ובמקום החדש הזה יכולה להיוולד תנועה.

בתוך המרחב העדין הזה עובדת הביבליותרפיה: כשהלב שרועש מדי לא מצליח לדבר באופן ישיר, אנחנו לא מכריחים אותו. אנחנו פותחים ספר, קוראים שיר, או פוגשים דמות בסיפור.

דרך המילים של מישהו אחר, המתבגרים שלכם יכולים פתאום להסביר את הסערה שמתחוללת בפנים, בלי להרגיש שהם חושפים את עצמם יותר מדי, ובלי הלחץ להמציא מילים כשפשוט אין כאלה בהישג יד.

הטקסט הופך לגשר עדין שמחבר מחדש בינם לבין עצמם, בקצב שלהם, בלי לחץ.

אם אתם הורים למתבגרים, והשתיקות האלה בבית מוכרות לכם מקרוב - אתם לא חייבים להישאר איתן לבד בערפל.

אני מזמינה אתכם ואת המתבגרים שלכם לתהליך ליווי וטיפול ביבליותרפי. מרחב בטוח ומקבל, שמכבד את השתיקה, אבל גם מוצא את השבילים העדינים להפוך אותה לקשר, לקרבה ולשיח חדש.

בואו נדבר (או נשתוק יחד) ונמצא את המילים הנכונות עבורכם.

לחצו כאן ליצירת קשר בוואטסאפ